מאירי על יבמות צ״ט

1 אע"פ שהעריות אינן בתורת חליצה ויבום פעמים שאדם חולץ במקצת עריות מצד אי זה ספק הנולד בהן והיא שאמרו יש חולץ לאמו ולאחותו ולבתו מספק אמו כיצד הרי אמו ואשה אחרת שיש לכל אחת מהן בן ידוע וניכר כל אחד לאמו ואחר כך ילדו שתיהן במחבוא ונתערבו הולדות ומתו בעליהן ונשאו הודאין זה אמו של זה וזה אמו של זה ומתו בלא בנים ונזדקקו לפני התערובות וכל אחד מהן חולץ לשתיהן מספק ומאחר שחלץ לשתיהן הרי חלץ לאמו על כל פנים לאחותו כיצד הרי אמו ואשה אחרת שילדו שתי נקבות ונתערבו ויש לכל אחת בן ידוע מאיש אחר ולאותו איש אחר בן ידוע שלא מאותה אשה נמצאו כאן שתי נקבות מעורבות ושני זכרים שהם לתערובות אחים מן האם ולא מן האב ושני זכרים שאין להם שום קורבא עם התערובות אבל הם לשני הזכרים האחרים אחים מן האב ולא מן האם ובאו אלו הזכרים שהם אחים מן האב ושאין להם צד קורבא עם התערובות ונשאו את התערובות ומתו בלא ולד והרי התערובות מזדקקות לפני אותם שהם אחיהן מן האם שהיו לבעליהן אחין מן האב וכל אחד חולץ לשתיהן והרי שעל כל פנים חולץ לאחותו מן האם לבתו כיצד אשתו ואשה אחרת שילדו שתי נקבות במחבוא ונתערבו ובאו אחיהן של אבות ונשאום ומתו בלא בנים ונפלו לפני אחיהן של אבות וכל אחד חולץ לשתיהן והרי על כל פנים חלץ לבתו ונמצאת אומר בשלשתן שחלץ לאמו ולאחותו ולבתו ואי אתה מפרש לספק אמו ולספק אחותו ולספק בתו כמו שפירשו רבים שזו אינה ריבותא שאם היא ספק ערוה מאי ריבותיה אם צריכה חליצה שמא אינה ערוה ועוד שהיה לו לומר יש חולץ לספק אמו וכשהוא אומר יש חולץ לאמו מספק ודאי פירושו שחולץ לאמו בודאי ולאחותו ולבתו מצד אי זה ספק שבידו והוא שלא נתברר לו אי זו מהן ערוה אצלו אלא שעל כל פנים הוא חולץ לערוה:

2 כבר ביארנו בגוי ועבד הבא על בת ישראל שהולד כשר ואם כן זו שאמרו כאן יש איש ואשה שמולידין חמש אומות ר"ל שיצאו מהן חמשה מינין חלוקים זה מזה ביחס ואחד מהם ממזר אינה שנויה כהלכה ואין בהם אלא ארבע גר וגוי ועבד וישראל ותורף הענין ישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק ר"ל מן הגוי ונמצא שלא הוטבלו לשם עבדות והרי הם גוי וגויה ואינו קורא אותם עבד ושפחה אלא מפני שהוא לוקחם להטבילם לשם כך ולהם שני בנים שילדו עד שלא הוטבלו והרי הם גוים ונתגייר אחד מהם והרי כאן גר וגוי הטבילן לשם עבדות ונזקקו זה לזה וילדה והרי כאן עבד והם שלשה מינין שחרר את השפחה ובא עליה העבד והרי לדעת האומר בעבד הבא על בת ישראל שהולד ממזר יש כאן גר וגוי ועבד וממזר שחרר אחר כן את העבד ובא על השפחה והוליד הרי כאן ישראל והרי חמשה מינין ולענין פסק אינן אלא ארבע שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר:

3 כבר ביארנו במקומו שעבדים לענין גוביינת כתובה מטלטלין הן ואין כתובה נגבית מהן ואם כן זו שאמרו כאן יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה אינה שנויה כהלכה שאינה שנויה אלא או לדעת ר' מאיר שאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה או לדעת האומר עבדא כמקרקעי ושתיהן שלא כהלכה ולענין ביאור מיהא תורף הענין הוא שישראל שלקח עבד ושפחה מן השוק מישראל אחר וכבר הוטבלו לשם עבדות ולהם בן שהיה עבד ושחרר את השפחה ונשאה וכתב לה כתובה על כל נכסיו וכתב כל נכסיו במתנה לבנה של שפחה זו ונמצא אביו של עבד שהוא עבד בכלל המתנה והוא קנה עצמו בן חורין וקונה את אביו בכלל הנכסים ומת זה או גירש ושפחה תובעת כתובתה לבנה מפני שהיא קדומה בכתובתה למתנת בנה ואם אין לו מה לפרוע הוא נזקק למכור את אביו כדי להגבות לאמו כתובתה ומכל מקום אין הלכה כן ואף בזמן הזה שתקנו הגאונים להיות כתובה נגבית מן המטלטלין דוקא מבני חרי או מיורשים אבל ממשעבדי כגון מכירה ומתנה לא ומשנתנם לזה משעבדי נינהו ומכל מקום אם התנה בכך והקנה מטלטלי אגב קרקע גובה מהם אף מן המשועבדים כמו שביארנו במקומו בבבא בתרא מ"ד ב' ועל דרך זה אתה מוצאה כהלכה ושמא תאמר אם מתנה זו מתנת בריא היאך אמר ר' מאיר עלה דמטלטלי לכתובה משתעבדי והרי פירשנו במסכת כתובות פ' בדוקא מיניה או מיתמי אבל מלקוחות לא כמו שכתבנו בכתובות פרק נכסים והרי אף באפותיקי אמרו עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בעל חוב גובה הימנו ומתוך כך פירשוה במתנת שכיב מרע ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן ובעל חוב גובה מהן לר' מאיר ולדידן מתקנת הגאונים ומכל מקום יש פוסקים דמתנת שכיב מרע כמתנת בריא שלא להיות בעל חוב גובה ממטלטלין וזו פירושה שכתב כל נכסיו לבנה על מנת שתהא זכותה קיים וכן מצאתיה לקצת גדולי הדור וכן לענין פסק אתה מוצאה בשעשאו אפותיקי אבל אי אתה מפרשה כן לענין ביאור שאם כן אף לרבנן כן שהרי אמרו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו:

4 המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר האשה שנתערב ולדה בולד כלתה הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין ולא מיבמין שהיא ספק אשת אחיו ואשת אביו ובני הזקנה או חולצין או מיבמין הוא ספק אשת אחיו ואשת בן אחיו מתו הכשרין התערובות לבני הזקנה חולצין ולא מיבמין שהוא ספק אשת אחיו ואשת אחי אביו ובני הכלה אחד חולץ ואחד מיבם אמר הר"ם פי' אמרו הכשרים ירצה בו האמתיים ואמרו אחד חולץ ואחד מיבם מבואר לפי שהוא כאשר חלץ הוא וחלץ אשת אחיו והשני בן הזקנה ואשת בן אחיו חלץ ואין ראוי אליה חליצה כלל ואינה חלוצה והשני אשר הוא בן הכלה ייבם אשת אחיו והתנאי גם כן בכאן שתקדים החליצה:

5 אמר המאירי האשה שנתערב ולדה בולד כלתה כלומר וכל אחת מהן יש לה בנים מצד אחר ידועים וניכרים והרי תערובות אלו כל אחד מהם ספק אם הוא בן הזקנה והוא אח לבני הזקנה ואחי האב לבני הכלה אם הוא בן הכלה והוא אח לבני הכלה ובן אח לבני הזקנה הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין לכל אחת מהן שמא בעלה אחיהם היה וצריכים לפטור את אשתו אבל אינן מיבמין שמא אחי אביהם היה ואשת אחי האב אסורה ובני הזקנה חולצים או מיבמין חולצין שמא אשת אחיהם היא או מיבמין אחר חליצת האחרים שאף כשתאמר שאינה אשת אחיהן הרי היא אשת בן האח ומותר אדם באשת בן אחיו ומשום יבמה לשוק אין כאן שהרי נחלצה תחלה שדברים אלו כלם דוקא מיחלץ והדר יבומי:

6 מתו הכשרים ופירשו בגמרא דלאו כשרים דוקא שאף האחרים אע"פ שנתערבו כשרים הם שאין העירוב פוסלם אלא פירושו הודאים כלומר זו שביארנו בשמתו התערובות אבל אם מתו הודאים של זקנה ושל כלה ונזדקקו נשותיהן לפני התערובות הרי תערובות אלו חולצין לבני הזקנה ר"ל לנשיהם שמא נשות אח הם וצריכות ליפטר מהם אבל אינן מיבמין שמא נשות אחי אביהם היו אבל לנשי בני הכלה אחד חולץ תחלה ואחד מיבם ממה נפשך שאם אשת אחיו היא שפיר קא מיבם ואם אשת בן אחיו היא שפיר קא נסיב שהרי חלצה מיבמה שהרי פירשנו שכל שיש כאן יבום דוקא מיחלץ תחלה והדר יבומי אבל יבומי והדר מיחלץ לא דילמא פגע ביבמה לשוק:

7 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

8 המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלין בתרומה וחולקין חלק אחד לגורן ואינן מטמאין למתים ואינן נושאין נשים בין כשרות בין פסולות הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאין נשים ראויות לכהונה ואינן מטמאין למתים ואם נטמאו אינן סופגין את הארבעים ואינן אוכלין בתרומה ואם אכלו אינן משלמין קרן וחומש ואינן חולקין על הגורן ומוכרין את התרומה והדמין שלהן ואינן חולקין בקדשי המקדש ואין נותנין להם קדשים ואין מוציאין את שלהן מידיהן ופטורין מן הזרוע והלחיים והקיבה ובכורן יהא רועה עד שיסתאב ונותנין עליו חומרי ישראל וחומרי כהנים אמר הר"ם אלו הדינין כלם מבוארים על שלשה שרשים אחד מהן ספיקא דאיסורא לחומרא והשני המוציא מחברו עליו הראיה והשלישי שהוא לא הקיש על אחד גדר מהגדרים מספק ואמרו חולקין חלק אחד ירצה בו חולקין החלק האחד שנקח מהגורן לפי שהם יתנו להם חלק אחד בהכרח וחומרי כהנים וקרבנות לפי שמנחת כהן אמר השם בו לא תאכל באש תשרף ומנחת ישראל מפני הקומץ ויאכל הנשאר וכאשר הביא אחד מהם מנחה הנה היא נקמצת כמנחת ישראל וקמצה קרב בפני עצמו ושיריה נשרפין:

9 אמר המאירי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כלומר ולא הוכרו והרי שהאחד כהן והשני עבד כהן הרי אלו אוכלין בתרומה ר"ל שניהם שהרי ממה נפשך שניהם אוכלין אם מתורת כהן אם מתורת עבד כהן:

10 וחולקין חלק אחד בגורן כו' ושאלו בגמרא פשיטא שהרי אין כאן כהן אלא אחד והעבד אין נותנין לו אלא על שם רבו ואם כן ודאי פשוט הוא שאין לשניהם אלא חלק אחד וחולקין אותו חלק בין שניהם שהרי כל אחד מהם בספק שהוא הכהן ותירץ דהכי קאמר וחולקין חלק כאחד כלומר שאין נותנין חלק לאחד מהם אלא אם כן שניהם בגורן שמא זהו העבד ואין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו שמא יבאו להעלותו מתוך כך ליוחסין ר"ל להשיא בנותיהם לכהונה ואע"פ שהלכה שאין מעלין מחלוק גרנות ליוחסין מכל מקום הואיל ומעלין מהם לאכילת תרומת סופרים כמו שביארנו בשני של כתובות שמא יבאו לטעות בכך:

11 ואין מיטמאין למתים שמא הוא הוא הכהן ואם ניטמאו אין סופגין את הארבעים שכל אחד בספק עבד:

12 ואין נושאין נשים לא כשרות לכהונה ולא פסולות לא כשרות שמא זה הוא העבד ואסור בכשרה ולא בפסולות שמא זהו הכהן ואסור בפסולה:

13 הגדילו התערובות ושחררו זה את זה נושאין נשים הראויות לכהונה שאם כהן הוא מוטב ואם לאו הרי הוא מכל מקום ישראל גמור אבל פסולה לא שמא הוא הוא הכהן וזה שאמר שחררו שמשמעו שמכל מקום אין כופין אותם לאו דוקא אלא כופין אותם לשחרר זה את זה שאלמלא כן אין להם תקון שהרי אין אחד יכול לישא אשה בת חורין ולא לישא שפחה אלא כך פירושו כופין אותן וכשישחררו זה את זה נושאין נשים כשרות אבל לא פסולות:

14 וכן אין מיטמאין למתים שמא הוא הוא הכהן ואם נטמאו אין סופגין את הארבעים שכל אחד בספק עבד משוחרר שהוא ישראל:

15 ואין אוכלין תרומה שהרי כל אחד בספק עבד משוחרר ואם אכלו אין משלמין קרן וחומש שכל אחד אומר כהן אני ואיני בדין זרות לשלם חומש אלא שמשלם קרן לבד בין שאכלה לכהן שניתנו לו בין שאכלה לישראל קודם שנתנה ויש מפרשים דוקא שאכלו לכהן משניתנה לו אבל אכלה לישראל קודם שנתנה אע"פ שהיה בדעת הישראל ליתנה לכהן אחר אינו משלם כלום ואין הישראל צריך להפריש אחרת וכן דעת רבותי נוטה:

16 ואין חולקין על הגורן אפילו שניהם כאחד שהרי כל אחד מהם בספק ישראל ומוכרין את התרומה כלומר שאין חייבין ליתנה לכהן שכל אחד אומר כהן אני ומפריש אני לעצמי ומוכרם לכהן והדמים שלו ויש גורסין ואין מוכרין את התרומה כלומר שצריכים הם ליתנה לכהן מספק ואם מכרו הדמים שלהם שאין מוציאין ממון מספק:

17 ואין חולקין בקדשי מקדש אפילו בדבר שאינו בר אכילה כגון עורות קדשים ואין נותנין להם קדשים ר"ל אף בקדשי הגבול כגון בכורות וחרמים ואין מוציאין את שלהם מידיהם שכל אחד אומר כהן אני וסתם חרמים לכהנים ופטורים מזרוע לחיים וקיבה מפני שהכהנים פטורים מהם דכתיב מאת העם פרט לכהנים ובכור שלהם ירעה עד שיסתאב וישחט במומו ויאכלנו שאף הזר מותר בבכור בעל מום ואלו מקריבו תם צריך להקריב אימוריו וכהן המקריבו אוכלו שהבכור אינו נאכל אלא לכהנים:

18 ונותנין עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים פירשוה בגמרא לענין מנחה והוא שידוע שמנחת ישראל נקמצת והקומץ קרב והשאר נאכל לכהנים ומנחת כהן כלה כליל ואם אחד מאלו מביא מנחה נקמצת כדין מנחת ישראל ואין שיריה נאכלים כמנחת כהנים ולא שיהו שיריה קרבים שהרי אמרו כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו כלומר כל שחלק אחד ממנו הולך לאישים כגון שהקומץ קרב השירים אינן ראויין להקרבה ואם כן שמא מנחת ישראל היא ואין שיריה ראויים להקרבה אלא הקומץ קרב והשירים מתפזרים בבית הדשן ר"ל במקום שנותנין שם תרומת הדשן ויש מפרשים שנשרפין וזו היא נתינתם בבית הדשן וכן פירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה:

19 זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

20 עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות אע"פ שאוכלין ומאכילין ואלו הן חרש שוטה וקטן מפני ששלש אלה אין להם דעת לשמור והתורה אמרה משמרת תרומותי עביד להו שימור ואע"פ שכלם בחזקת טהרה מכל מקום זילותא הוא אצל התרומה לחלקה בפרסום למי שהטומאה מצויה בו וכן טומטום ואנדרוגינוס מפני ששניהם בריה בפני עצמה וזילותא הוא אצל תרומה ליתנה בפרסום לבריות משונות והעבד שמא יבאו להעלותו ליוחסין כמו שביארנו והערל כגון שמתו אחיו מחמת מילה אע"פ שיכול להאכילה לנשיו ועבדיו מכל מקום הדבר מאוס ליתן לו תרומה בפרסום וכן הטמא אע"פ שרשאי לאכלה לכשיטהר מכל מקום הדבר מאוס ליתנה לטמא במקום טהורים ולא לאשה ר"ל אשת כהן שמא תתגרש בצנעה ונוטלת בחזקת אשת כהן וכן שמא תתיחד עם האיש בגרן ומכל מקום אם היה הגרן קרוב לעיר עד שאי איפשר לגרש שלא בידיעתם וכן שיהו מצויין בה אנשים הרבה עד שלא תהא שם חשש יחוד חולקין לה ונושא אשה שאינה הוגנת לו ר"ל כהן שנשא אסורה לו ומפני שקנסוהו בכך עד שיגרש וכלם משלחים להם בבתיהם חוץ מן הטמא והנושא אשה שאינה הוגנת לו אבל ערל הואיל ומתו אחיו מחמת מילה אנוס הוא ומשלחין לו להאכיל לבני ביתו ואע"פ שאף טמא אנוס אינו דומה אנסו של זה לאנסו של זה שהטמא היה לו ליזהר שלא להזמין עצמו למקום טומאה אבל ערל אונס מיתה הוא הא ערל שאיפשר לו למול ולא מל הדבר פשוט שאין משלחין לו כלל וכן הדין בשאר קדשי הגבול שחולקין להם ומשגרין בבתיהם: